כשהמלך בשדה והלב נפתח: אלול הוא הזמן לזכור שכולנו אחים

חי את הפרשה / פרשת ׳ראה׳.

מחשבות, סיפורים ותובנות לחיים מתוך פרשת השבוע.

המלך בשדה והלב מתעורר

שבת שלום ומבורך אחים יקרים ואהובים.

השבת בעזרת ה’, היא שבת מברכין של חודש אלול. יש רגע מיוחד ומרגש בכל בית כנסת, כאשר החזן עומד ומכריז בקול: “בסימן טוב יהיה לנו ראש חודש אלול…”. לפתע מורגשת באוויר תחושה אחרת. הלב מתעורר, ונדמה כאילו הקב”ה קורא לכל אחד מאיתנו בקול מלטף ומחבק: בני היקר, הגיע הזמן לשוב הביתה. המלך בשדה.

חז"ל רמזו לנו רמז נפלא: המילה הראשונה בפרשתנו רְאֵה היא ראשי תיבות: ראה, אלול הגיע. פקח את העיניים, עצור לרגע את מרוץ החיים והתבונן. חודש אלול כבר כאן.

כשם שבעולם עורכים בסוף השנה מאזן וסדר לקראת השנה החדשה, כך גם האדם נדרש לערוך את המאזן האמיתי של חייו. חודש אלול הוא זמן של חשבון נפש, של התבוננות, אך גם של תקווה גדולה. הקב"ה מעניק לנו הזדמנות לפתוח דף חדש, לתקן, להשתנות ולהתקרב אליו.

הקשר שלנו עם ה' אינו נמדד לפי מה שאנשים רואים, אלא לפי מה שה' יתברך רואה בתוך הלב. לכן עבודת ה' אינה תחרות עם אחרים, אלא מסע אישי. כל אחד צריך לשאול את עצמו: מהו הצעד הבא שהקב"ה מבקש ממני, מהמקום שבו אני נמצא היום?

הקב"ה אינו מבקש מאיתנו שלמות הוא מבקש התקדמות. כל עוד האדם מוסיף עוד תורה, עוד תפילה, עוד חסד ועוד מצווה כפי יכולתו, הוא צועד בדרך הנכונה. כל צעד קטן הנעשה באמת ובתמימות יקר לפניו יותר מאלף קבלות שאינן מחזיקות מעמד. כך נזכה בעזרת ה' להגיע לראש השנה קרובים יותר אל אבינו שבשמים, מוכנים ושמחים.

קוראים יקרים, אם אלול הוא חודש של פתיחת הלב אל הקב"ה, הרי שהמבחן האמיתי הוא בשאלה אחת: האם הלב שלי פתוח גם לאדם שמולי? האם אני רק מקיים מצוות, או שגם הלב שלי נמצא בתוכן?

לעשיר אחד היו שני בנים, האחד עשיר והאחר עני.

יום אחד קיבל הבן העשיר מכתב מאביו שהוא משיא את בן הזקונים שלו והוא מבקש ממנו לבוא לחתונה יחד עם אחיו ואל יחוס על ההוצאות, כי כל מה שיוציא לכבודו של האב יוחזר לו בשלמות.

הבן העשיר, כשקרא את המכתב, הלך מיד לחנות וקנה והזמין בגדי כבוד לו ולבני ביתו, והכין עצמו לדרך. ומיד נזכר באחיו העני ואמר לו, היכנס למרכבה וסע עימי לעיר שבה גר אבינו, שכן הוא הזמין אותנו לחתונת אחינו הצעיר. כשנודע לאביו שהם באים, יצא לקבל פניהם בתופים ובכלי זמר. בתחילה יצא העשיר, שאלו המחותנים מי זה, אמרו זה בנו של המחותן. אחר כך יצא אחיו לבוש קרועים, שאלו המחותנים מי זה, אמרו האנשים, אף זה בנו של המחותן, האב הצטער מאוד למראה בנו, אך כבש כעסו ולא אמר דבר. הלביש את בנו העני בגדי כבוד כדי שלא יתבייש יותר.

כשהסתיימו שבעת ימי המשתה אמר הבן העשיר לאביו, אני מוכרח לנסוע למקומי בגלל עסקיי, אמר לו אביו, סע לשלום. ראה הבן שאין אביו מזכיר כלל את עניין ההוצאות, הוציא המכתב ואמר לו, והרי הבטחת לשלם לי את כל הוצאות הנסיעה. אמר לו אביו, בוא ואקרא את מכתבי בדקדוק. וקרא בו ומצא שכך כתב שם: אם תוציא הוצאות לכבודי, אשלם לך הכול.

אמר האב לבן, אם היית חס על כבודי כי אז היית דואג שאחיך העני יבוא במלבושי כבוד, ולא היית מביאני לידי בושה, סימן שכל מה שהוצאת, לכבודך ולטובת עצמך הוצאת, אם כן למה אני חייב לשלם הוצאותיך, נשתתק הבן והכיר בטעותו. (ילקוט 'מעם לועז', אבות כה, כו)

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ ... לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז) יש אנשים שנותנים ולפעמים אפילו הרבה אך הלב שלהם נשאר סגור. ויש אנשים שנותנים מעט, אך כל הנתינה שלהם עטופה באהבה, בחום ובלב פתוח. ויש גם כאלה שהנתינה כלל אינה נמצאת בסדר העדיפויות שלהם; מבטם נעצר במעגל הקטן שסובב אותם, והם מתקשים לראות את הכאב של מי שנמצא מעט מעבר לו.

התורה מלמדת אותנו השבוע שהקב”ה אינו מסתפק במעשה בלבד הוא מבקש גם את הלב. ולפעמים, דווקא הלב הוא הנתינה הגדולה ביותר.

אומרת הגמרא (במסכת בבא בתרא ט׳, ב׳): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת.

כאשר אדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים מצווה עצומה ומתברך בשש ברכות. אך כאשר הוא מוסיף מילה טובה, חיוך, עידוד, הקשבה ותחושת ערך הוא אינו ממלא רק את כיסו של העני, אלא גם את נפשו. לכן אומרת הגמרא “והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות״. הכוונה מעודד אותו בדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

וזו המדרגה הגבוהה יותר להעניק לאדם כבוד, תקווה ותחושת חשיבות. כסף יכול להשביע את רעבון הגוף, אך מילה טובה, אכפתיות ויחס חם משביעים את נפשו של האדם ומעניקים לו תחושה שהוא חשוב ואהוב.

לכן התורה אומרת: "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". אין זו רק הוראה לתת כסף, אלא לראות מה באמת חסר לאדם. לפעמים חסר לו בגד, לפעמים ארוחה חמה, ולפעמים חסרה לו אוזן קשבת, מילה טובה, חיבוק של אהבה או התחושה הפשוטה שאיננו לבד בעולם. הלב הפתוח אינו מתבטא רק כלפי הנזקק, הוא מתבטא גם בדרך שבה אנו מביטים על כל יהודי באשר הוא בעין טובה, בכבוד, בסבלנות ובאהבה.

הפרשה מסתיימת במילים המרגשות: “בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹקֵיכֶם.”

אם כולנו בנים של אב אחד ממילא כולנו גם אחים זה לזה. כשאח אחד חסר, כל המשפחה חסרה. כשאח אחד נפגע, הכאב שייך לכולנו. וכשאח אחד שמח השמחה מאירה את כל הבית.

לכן אסור ששום מחלוקת, שום ויכוח, שום פוליטיקה ושום מערכת בחירות יגררו אותנו חלילה לשנאה, למריבות ולפירוד. אפשר לחשוב אחרת, אפשר לחלוק אבל אסור לשכוח לרגע שאנחנו בניו של אב אחד.

זו אינה רק דרך חיים זו הזהות שלנו. היינו אחים, אנחנו אחים, ובעזרת ה’ תמיד נישאר אחים, כי יש לנו אב אחד היה, הווה ויהיה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

השייכות של יהודי לתורה ולקדוש ברוך הוא אינה תלויה במצבו, במעשיו או בשום גורם חיצוני. זו שייכות עצמית, מוחלטת ונצחית אהבה שאינה תלויה בדבר.

כשם שילד לעולם אינו מפסיק להיות בנו של אביו, כך עם ישראל לעולם אינו מתנתק מאביו שבשמים. הנשמה היהודית היא “חֵלֶק אֱלוֹקַ מִמַּעַל מַמָּשׁ” כדברי בעל התניא זי"ע, ניצוץ אלוקי המחובר תמיד אל מקורו. “כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד” הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל הם אחד. זהו קשר שאין כוח בעולם שיוכל לנתקו. אם נזכור שכל יהודי הוא בן אהוב של אותו אב שבשמים, נביט זה בזה בעין טובה יותר, נפתח את ידינו בנדיבות, ובעיקר נפתח את ליבנו באהבה.

וכשהלב פתוח לא רק העני מתברך, אלא גם אנחנו מתרוממים. אהבת ישראל נעשית כלי להשראת השכינה, ומתוכה נזכה בעזרת ה' לקרב את הגאולה.

יהי רצון שנזכה תמיד לראות בכל יהודי אח אהוב, לפתוח את ידינו ואת ליבנו לכל אדם, ומתוך אהבת ישראל, אחדות אמיתית ולב פתוח נזכה במהרה לגאולה השלמה, אמן.

שבת שלום ומבורך.

שלכם באהבה,

חי מנשה