"המודל של קיסריה" או הפגיעה באיכות החיים? הפוסט על פארק חרוב הצית מחדש את זעם תושבי שכונה 8

הוויכוח סביב פארק חרוב בקיסריה מסרב לרדת מסדר היום.

דווקא אחרי ישיבת הוועד האחרונה, שבה הגיעו תושבי שכונה 8 בהיקף משמעותי והשמיעו את טענותיהם בנוגע לשינוי באיכות חייהם, הגיע פוסט חגיגי מטעם הנהלת היישוב והחזיר את הסוגיה למרכז השיח.

בפוסט סיפרה הנהלת היישוב על ביקור של ראש עיריית חדרה ניר בן חיים, מנכ"לית העירייה זיוה הימברג, מנכ"ל החברה הכלכלית רונן בשארי ונציגים נוספים, שהגיעו לפארק חרוב כדי להכיר מקרוב את "המודל שפיתחנו בקיסריה למרחב קהילתי פעיל ורב-שימושי".

בהנהלת היישוב תיארו את הפארק כ"לב הקהילתי של קיסריה", מקום המשלב תרבות, ספורט, פנאי ופעילות קהילתית לאורך השנה, ואף הדגישו את האירועים והמופעים המתקיימים במקום ואת תשתיות הקבע שהוקמו לצורך הפקת אירועים.

על פניו, סיפור הצלחה.

אלא שמתחת לפוסט התפתח סיפור אחר לחלוטין.

"קנינו בית על הפארק קיבלנו אמפי אזורי"

תגובות של תושבים, שחלקן הופנו גם למערכת הקיסרון, מבטאות תחושת תסכול עמוקה. הטענה המרכזית: בין ההגדרה של פארק חרוב כמרחב קהילתי לבין המציאות שחווים לטענתם התושבים המתגוררים בסמוך אליו קיים פער משמעותי.

אחת התושבות כתבה:

"פארק קהילתי זה לא! יותר כמו אמפי אזורי להופעות במרכז שכונת מגורים."

בהמשך טענה התושבת כי מופעים המוגדרים כקהילתיים הופכים, לטענתה, למסובסדים – כאשר התושבים עצמם גם משתתפים במימון וגם נאלצים להתמודד עם הרעש.

את דבריה היא סיימה במשפט שהפך לאחד המשפטים הבולטים בדיון:

"קנינו בית על הפארק, קיבלנו אמפי אזורי."

"תדע כל אם עברייה"

תושבת נוספת בחרה להתייחס דווקא לפער שבין הדימוי של קיסריה כמקום שקט לבין המציאות שהיא מתארת כיום:

"תדע כל אם עברייה שחושבת לגור בקיסריה השלווה כביכול שהחפ"ק תבנה לה מתחת לאף פארק רועש ותוסס, ואפילו תהיה גאה בזה."

לדבריה, תושבי שכונה 8, שלטענתה הייתה שכונה שקטה, מתמודדים כיום עם "אירועים רועשים ותכופים", והיא הוסיפה ביקורת חריפה על התנהלות הנהלת היישוב.

תושבת אחרת כתבה כי התיאור האידיאלי שמופיע בפוסט אינו תואם, לטענתה, את המציאות של תושבי השכונה.

"הפיתוח העסקי היעיל הפך פארק שכונתי רגוע למרכז הכנסות רועש המנותק מהקהילה שסביבו ופוגע בה," כתבה.

עוד טענה כי בדרך, לטענתה, התעלמו מסיכומים, הסכמות והבטחות – וכי התוצאה היא פגיעה באיכות החיים ביישוב.

השאלה שלא ניתן להתעלם ממנה

וזה אולי לב הסיפור כולו.

אין מחלוקת אמיתית על כך שתושבים רוצים תרבות. הם רוצים הופעות, פעילויות לילדים, אירועים קהילתיים ומרחבי פנאי.

אבל לצד כל אלה קיימת גם ציפייה בסיסית: איכות חיים.

מי שבחר לגור בקיסריה, ובפרט בסמוך לפארק, עשה זאת לא בהכרח כדי להיות במרחק הליכה מאמפי פעיל. השקט, האופי הכפרי והמרחב היו עבור רבים חלק בלתי נפרד מהמשיכה של המקום.

ולכן השאלה אינה בהכרח "אירועים כן או לא".

השאלה היא כמה אירועים, באילו שעות, באיזה היקף, באיזו עוצמת רעש, ומה המחיר שמשלמים התושבים שמתגוררים בסמוך.

אפשר בהחלט לבנות יישוב תוסס ומתקדם מבלי להפוך את התושבים הקרובים למתחם ל"מחיר" של ההצלחה.

ומה שמקומם את התושבים במיוחד

ייתכן שאילו הפוסט היה עולה בתקופה אחרת, הוא היה מתקבל במחיאות כפיים.

אלא שהתזמון לאחר ישיבת הוועד שבה העלו התושבים את טענותיהם הפך את המסר לרגיש במיוחד.

בעוד התושבים מבקשים שיקשיבו לטענותיהם, הם קוראים בפוסט על פארק חרוב שהוא "לב קהילתי", על תשתיות שנועדו לאפשר הפקה יעילה של אירועים, ועל הרצון לחלוק את הניסיון עם ערים אחרות.

מבחינת חלק מהתושבים, המסר הזה מרגיש הפוך לחלוטין ממה שהם מבקשים להשיג.

הם לא מבקשים לעצור את קיסריה. הם מבקשים שלא לשנות את קיסריה על חשבונם.

וזה הבדל גדול.

בסופו של דבר, פארק חרוב יכול להיות גם מוקד תרבות מוצלח וגם מקור למחלוקת. שתי האמיתות יכולות להתקיים במקביל.

אבל אם הנהלת היישוב מבקשת להפוך את פארק חרוב למודל עבור יישובים אחרים, אולי השאלה הראשונה שצריך לשאול היא דווקא את מי שגר לידו:

האם גם עבורכם זה מודל לחיקוי או שהגיע הזמן לעצור, להקשיב ולמצוא את האיזון מחדש?

הדיון הזה, כפי שעולה מהתגובות ומהפניות שהגיעו למערכת הקיסרון, רחוק מלהסתיים.

קרדיט תמונה: מגדלור-ניוז