לא רק ילקוט וקלמר: כך תכינו את הילד שלכם רגשית ליום הראשון בבית הספר

הדרך לכיתה מתחילה הרבה לפני הצלצול הראשון

”עדי... ואם ביום הראשון לא יהיה לי עם מי לשבת?“ את השאלה הזאת אני שומעת כמעט בכל חודש אוגוסט.

לא מילד אחד. מעשרות ילדים.

כל שנה המילים קצת משתנות, אבל התחושה נשארת בדיוק אותה תחושה.

ילד אחד חושש שלא ימצא חברים.

ילדה אחרת מפחדת שלא תבין את החומר.

יש מי שחושש מהמורה החדשה, ויש מי שפשוט לא רוצה לעזוב את המקום הבטוח של החופש.

ואז אני מבינה מחדש, בכל שנה, שהחזרה לבית הספר היא לא רק מעבר בין חופשה ללמידה. היא מעבר רגשי.

אנחנו, ההורים, עסוקים בימים האלה ב“לשרוד את החופש“. עוד אטרקציה, עוד יום בלי מסגרת, רשימות ציוד, תלבושת אחידה, ילקוט חדש, להחזיר את שעות השינה... כל אלה חשובים, אבל בתוך כל ההכנות האלה אנחנו עלולים לפספס את הדבר החשוב ביותר להכין את הילד מבפנים.

אחד הדברים שאני מסבירה להורים בקליניקה הוא שהמוח של ילד לא עסוק רק בשאלה ”מה אני הולך ללמוד?“

הוא עסוק גם בשאלות כמו:

”האם יהיה לי מקום?“

”האם יאהבו אותי?“

”אם אטעה, מה יחשבו עליי?“

”האם אצליח?“

כשהמוח עסוק בחיפוש ביטחון, הרבה יותר קשה לו להיות פנוי ללמידה.

לכן, עוד לפני שאנחנו מחזקים את הקריאה, הכתיבה או החשבון, אנחנו צריכים לחזק את תחושת המסוגלות.

אני אוהבת להשתמש עם הורים במושג ”הארנק הרגשי“.

דמיינו שלכל ילד יש ארנק בלתי נראה.

בכל פעם שאנחנו אומרים לו:

”ראיתי כמה התאמצת.“

”אני גאה בך.“

”אני מאמין בך.“

אנחנו מכניסים עוד מטבע לארנק הזה. וכשהוא מלא, הילד נכנס לכיתה עם ביטחון גדול יותר.

אבל כשילד מרגיש שהארנק שלו ריק, הוא יחפש למלא אותו בכל דרך. לפעמים דרך הצטיינות, ולפעמים דווקא דרך כעס, התנגדות או התנהגות שמבקשת תשומת לב. לא כי הוא ”ילד בעייתי“, אלא כי כל ילד זקוק להרגיש שרואים אותו.

ויש עוד דבר שכדאי לזכור.

אנחנו, כמבוגרים, לא באמת זוכרים את היום הראשון ללימודים.

אנחנו זוכרים את התחושה.

את הפרפרים בבטן.

את החיוך של המורה.

את הילד שהושיט לנו יד.

או את הרגע שבו הרגשנו לבד.

גם הילדים שלנו יזכרו בעיקר את התחושה שאיתה הם נכנסו לכיתה.

לכן, רגע לפני שהשנה מתחילה, אני רוצה להציע לכם לעשות דבר אחד.

הערב, לפני השינה, אל תשאלו:

”אתה מוכן לבית הספר?“ שאלו:

”מה אני יכול לעשות כדי שתרגיש בטוח יותר?“

לפעמים תגלו שכל מה שהילד היה צריך הוא לא עוד קלמר חדש, אלא מבט אחד שאומר לו:

”אני מאמין בך. וגם אם יהיה קשה, אנחנו נעבור את זה יחד.“ כי בסופו של דבר, הדרך לכיתה לא מתחילה בשער בית הספר.

היא מתחילה בבית במילים שאנחנו בוחרים לומר לילדים שלנו.

עדי בן סעדון

050-9089903

מטפלת רגשית לילדים ונוער | מדריכת הורים | מנחת קבוצות טיפוליות | מורה להוראה מתקנת ולחינוך מיוחד | בעלת תואר שני טיפולי

מייסדת גישת ”הוראה מחוברת“ גישה המשלבת בין למידה, התפתחות רגשית ופיתוח תחושת מסוגלות, מתוך האמונה שילד לומד בצורה הטובה ביותר כשהוא מרגיש בטוח, שייך ומאמין בעצמו.